לאתגר את דעת הרוב

אנחנו חושבים שאנחנו בעלי אופקים פתוחים, אך לרוב אנחנו לא. אנחנו יוצרים לעצמנו את הזהות שלנו מסיפורים שליוו אותנו בחיים, ומאמצים סיפורים מתוך הקבוצות שאנחנו משתייכים אליהן. זה טבע האדם, להיות שבטי. וזה עלול למנוע מאיתנו להתייחס לנקודות מבט שהן שונות מהמוכרות. אנחנו רואים את זה בעיקר בדעות פוליטיות וחברתיות, שאף אחד לא מוכן לשמוע בכלל את מה שהצד המנוגד חושב, וכל אחד יוצא מנקודת ההנחה שהשני טועה.


תפיסת עולם חייבת להכיל אלמנטים של תפיסות שמתנגשות ביניהן כדי שאפשר יהיה להיות אמפטי כלפי מי שאינו חושב כמוני, כי זה לגמרי לא מציאותי ולא נכון לחשוב שהאמת המוחלטת בידינו.  דבר קשה למימוש, ולכן כאן נדרש תרגול של כח על נוסף – ליצור תפיסה שמורכבת מכל התפיסות.

לא לדאוג לגבי מה אחרים חושבים עלי: בני אדם הם אגואיסטים. האדם הוא הייצור היחיד ששם את עצמו במרכז תשומת הלב. כשאנחנו כל כך עסוקים במה שחושבים עלינו, אנחנו נהיה יותר עסוקים בלרצות את דעת האחרים עלינו. זה כולא אותנו ולא מאפשר לנו להיות מי שאנחנו באמת. המחשבה במה יחשבו עליי, מונעת ממני לעשות את מה שאני רוצה.

להפסיק עם האשמה: מרקוס אורליוס, קיסר רומי, אמר: "אם זה בשליטתך, אז למה אתה עושה את זה? אם זה בשליטת מישהו אחר, את מי יש להאשים? את האטומים? את האלים?"

כמו מרבית בני האדם, גם אני כועסת כשמישהו מעליב אותי או מתייחס אליי בצורה לא הוגנת. כשדברים לא עובדים לי אני מתחילה לרחם על עצמי. אך אם מתמזל מזלי, אז אני תופסת את עצמי ומתמקדת בתפקיד שאני שיחקתי במצב הזה. אני יכולה להיות אחראית רק על החלק הזה. גם אם האשמה היא על מישהו אחר. אין לי מה לעשות עם זה. אני יכולה לנסות לשכנע את האדם הזה שהוא האחראי, אך יש לזה מחיר. הרצון הטבעי שבנו לכופף את העולם לרצון שלנו ולהפוך את הנסיבות סביבנו למשהו טוב יותר לפי תפיסתנו, יש לו מחיר. אפילו אם אקח אחריות על עצמי על הדברים שאני יכולה לשלוט בהם רק חלק מהזמן, זה יותר טוב מלא לקחת אחריות בכלל.