הסרט של החיים

דורין ישבה בקולנוע עיניה שקועות במסך הענק, וצלילי הסרט מחלחלים לכל נים בגופה ובקירות האולם, התמונות רצו לה מהר, ותוך שהיא בוהה במסך, מצאה את עצמה תוהה ונודדת אל תוך סרט של מחשבות. מחשבותיה שלה עצמה.
אני כבר בת 36, נסעתי, טיילתי, למדתי, ניסיתי, שתלתי, חוויתי, שאלתי, הצלחתי, נכשלתי, מה לא… נו, ומה? לאן כל זה מוביל? השאלה של מה הטעם בחיים לא סרה מלבה. הסרט נעצר לפרסומת צעקנית וצבעונית, אבל דורין היתה נעולה על החור בלב, שקרא: בשביל מה כל זה? לאן זה מוביל? מה את רוצה מהחיים דורין? איך ממשיכים מכאן?

וזה לא שלא שאין לה משפחה מקסימה, ובעל מצליח, וזה לא שאין לה שני תארים ומקצוע מבוקש, וזה לא שחסר כסף או איזה נופש מרגיע. לא. זה לא זה.
זה משהו בלב, קול שבוקע וקורא: דורין, יש משהו יותר. יש משהו שהוא גבוה יותר, ממלא יותר, מעצים ופותח צוהר ענקי ומשמעותי. יש, ועוד איך!
אחרי שעה דורין מוצאת את עצמה נדחסת באלגנטיות החוצה עם בטן של תחילת הריון, בין כל האנשים, אל הרחוב הלח והתאורה המרצדת. אבל, בפנים הרגשה של רצון חדש, למימוש, לשינוי אמיתי.
זה הרגיש לה טוב.
עברו כמה ימים, בין פגישות עם לקוחות במשרד, בין חוגים עם הילדים, בין עניינים כאלה ואחרים, הלב של דורין מתמלא בהרגשה שהולכת ומתהדקת, ואז, כשהיא מכינה קפה במשרד המפואר, מישהי מניחה את ידה בעדינות על כתפה.
היי אווה. הרבה זמן לא התראינו. אומרת דורין ומחבקת את אווה חברתה.
כן, נכון. את יודעת, זרמי החיים ככה סוחפים אותנו, לכאן ולכאן…
אווה אומרת את המילים, ומושיטה לדורין הזמנה בצבע כחול. עליה כתוב: מי מושך בחוטים.
אווה, יש לי כל כך הרבה מה לספר לך. בואי נצא לאיזה שייק בריא לארוחת הצהריים.
בטח, תני לי עשרים דקות להתארגן, וקבענו ב"שייקלייף". המקום החדש.
דורין כהרגלה מגיעה כמה דקות לפני הזמן, ומצפה כבר לאווה.
אווה מגיעה לבושה בחצאית מתנפנפת, והלב החם שלה מורגש כבר בהתקרבה.
הן מתחילות לדבר.
לא עוברות שתי דקות, ודורין מרגישה: אווה יודעת בדיוק על מה אני מדברת. היא ממש שותפה לתחושות שלי, לשאלות שלי, לחור הזה בלב שלי שדורש מילוי, אחר.